<h1>ראבי"ה סימן אלף ס"ו</h1>
<h2>דף לח.</h2>
אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי גוים. פי' רבינו שמואל ורבינו שמעיה שמלחן גוי אפילו אם חזר הגוי ובישלן כי המליחה לא אוסרת' שהרי לא אסרו חכמים אלא ע"י האור וכיון שנמלחו הרי הן נאכלין בלא בישול כמות שהן חיין ולפיכך אין בהן משום בישולי גוים. ובדגים מלוחים קטנים לא נחלקו חזקיה ור' יוחנן ובר קפרא שמתוך שהם קטנים המלח מייבשן ונאכלים. אבל בגדולים אם מלחן גוי או ישראל ושוב בשלם הגוי בהא פליגי לפי שאין נאכלין בלא בישול אלא ע"י הדחק. ודגים שקורין הרינגש ובוקינגש ומקביש בלשון אשכנז נפש היפה אוכלתן כמות שהן חיין. וכל זה מיירי כשידוע שלא נמלחו עם דג טמא שאם כן צירן אוסרתן. וכן שמענו אומרים שרגילים למולחן ולהביאם לשוק בלי תערובת. ואפילו שראום ביחד במים צוננים אין בכך כלום כיון שהמים משוכים עמהם. ויש שפסקו בדג מליח כחזקיה ובביצה צלוייה כרבי יוחנן. ויש שפסקו בשניהם כר' יוחנן. וגם יש מפרשים שדג מליח גוי מלחו ועל המליחה עצמה פליגי האמוראים. ויש מפרשים שמלחו ישראל וגוי בישלו. ואי עבדינהו כסא דהרסנא אסור דקמחא עיקר.
וא"ר יוחנן האי גוי דאחריך רישיא שרי למיכל אפילו מריש אוניה דלעבורי שיער קא מכוין וכן גוי דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שרי דלשרורי מנא קא מכוין. ומיהו גם לבשולי קא מכוין כדאיתא בפרק כלל גדול [שבת ע"ד ע"ב], אלא גבי בישולי גוים לא גזרו כיון דגם לשרורי מניה כוונתו. ולאשמעי' שאם הגוי מתכווין רק לבשולי אע"ג דלא ידוע לגוי דקבר בה ישראל מידי אפ"ה אסור.
א"ר אסי א"ר יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים. ומסקנ' בין הניח ישראל בשר על גבי גחלים והיפך גוי אי נמי הניח גוי והיפך ישראל מותר ודכוות' לגבי פת כדאמרינן [לקמן ע"ב] הילכך האי ריפתא דשגיר גוי ואפה ישראל א"נ שגיר ישראל ואפה גוי א"נ שגיר גוי ואפה גוי ואתא ישראל וחתי חתויי בגחלים שפיר דמי. ואפילו לא היתה כשיעור מאכל בן דרוסאי ופליג עליה דרבי יוחנן מדלא יהיב שיעורא. ואפילו ה(י)של[י]ך הישראל האור לתוכן וחיתה אי נמי אם האור התחיל לשרוף והטירו מיד גוי לחוץ אפילו הכי שרי כיון דיד ישראל באמצע.
תניא מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא גוי ומהפך וכו' שופתת אשה קדירה על גבי כירה ובאה גויה ומגיסה בה עד שתבא מבית המרחץ ואינה חוששת. פירוש כגון דציירא וחתימא. אי נמי כדמפרש בירושלמי בשהתינוק יושב ומשמר או כשיוצא ונכנס וליכא למיחש לאחלופי. והא דאמרינן בפ"ק [י"א ע"ב] לא הלכת לצור מימיך ולא חשו וכו' בדחתי ישראל בגחלים ואין לחוש אלא לחילוף.
<h2>דף לח:</h2>
ת"ר הקפריסין והקפלוטות, פירוש הבאין מן האוצר כדאיתא בסוף פירקין [מ' ע"ב], והמיטליא והחמין והקליות שלהן מותרין. והכוספן של גוים שהוחמו חמ[י]ן בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה מותר דהא אוקימנ' כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר. והני מילי בדיעבד. ואפילו אין בו [שישים] מותר ואין צריך מעת לעת בקדירה שאינה בת יומא אלא אפילו בשלו בערב נבילה ועבר לילה שלימה ולמחרת ביום בהשכמה בשלו בשר כשירה מותר. וכן השיב ר"ת זכר לדבר הלז דאמרינן [זבחים ע"ז ע"א וש"נ] תעבר צורתו ויצא לבית השריפה. ולא שנא קדירה של נחושת ולא שנא קדירה של חרס.
אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי שרי אמר רב ספרא פשיטא למאי ניחוש אי משום איערובי מיסרא סרי ואי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם מותר. והכי נמי אמרינן לקמן [ל"ט ע"ב] גבי דבש של גוים, ומיניה שמעינן אשאר משקין ואוכלין הדומין להם דשרי. והני אהיני שליקי דארמאי חליי ודאי שרי מרירי ודאי אסירי ומיצעי איבעיא לן ופשט דלוי אסר. ונראה לי שאותן שקורין גבקין בירט באשכנז החתוכות בסכין של גוים ואפילו [אפו] אותן הגוים בתנור מותרין נמי מהאי טעמא. ושתיתא דטלופחאי בין במיא בין בחלא אסירי ובחיטי ושערי דעבידי במיא שרו, דבנהרדעי מפקי צני צני לשוקא ולא חיישינן למאן דאסר.
והכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ. אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה. והכי הילכתא דהוא רביה דר' יוחנן.
<h2>דף לט.</h2>
והחילק שהוא סולתנית אסרו מפני שערבונו עולה עמה. וכל דג שאין לו קשקשת עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן אי נמי יש לו עכשיו ועתיד להשיר בשעה שעולה מן המים מותר. וכל דאית ליה קילפי שרי. ואמר אביי חמרא דימא שרי תורא דימא אסיר וסימנך טמא טהור טהור טמא. ומיהו לא אמרו חכמים דטמא טהור אלא בחמרא דימא שקבלה היא (מדם) [בידם ש]טהור אבל בשאר מיני לא אם לא שיראה בו סימני טהרה.
